איך גורמים לילד לרצות? איך מעוררים בו את המוטיבציה?

“חבל, יש לו יכולות ופוטנציאל והוא לא עושה כלום; אנחנו מנסים הכל ושום דבר לא עוזר; מה יהיה איתו בעתיד? איך יסתדר בצבא? בחיים?”

פעמים רבות השאלה חוזרת בגרסאות שונות ובטונים שונים. תמיד עם לא מעט תסכול ודאגה.

בכל פעם כשאני נשאל, אני לוקח נשימה ובדימיוני חוזר לילדותי ונזכר כיצד היו אומרים לי “אתה חכם, אתה יכול, חבל שאתה מוותר, למה אינך מתאמץ?, תפסיק להתעצל!”.

תמיד שתקתי, אך בתוכי בערתי ורק רציתי לצרוח “אני לא מאמין שאני יכול, לא מאמין”!

ולמה לא מאמין? כי בכל פעם שניסיתי, ממש ניסיתי- נכשלתי. בכל פעם שהבטחתי, הצלחתי למשך פרק זמן קצר ואז שוב…נכשלתי.

לרוב לא עמדתי בהבטחות ואכזבתי אתכם, אבל את עצמי אכזבתי הרבה יותר.

אני יכול, אז מה?

אז למה נדמה לכם שאני אנסה שוב, איזו סיבה בעולם יש לי לרצות לנסות כשתמיד התוצאה זהה?

שבירת מעגל הקסמים

עכשיו השאלה היא מה עושים?
מניסיוני האישי והמקצועי עלינו תחילה להפריד בין הכאב, התסכול והדאגה שלנו על הילד שמביאים אותנו לנוע בין רחמים לכעס, לבין הצורך שלנו ליצור עבורו מרחב שבו הוא מצליח.

ראשית עלינו לנסות לעשות אבחנה בין הקשיים האובייקטייבים שמולם הילד מתמודד לבין התחושה הסוביקטיבית שלו שיוצרת את השיפוט “אני לא יכול” ואז ליצור מרחב שבו הדרישות מותאמות ליכולותיו ושעליהן לא מוותרים.

כאשר אתם מציבים לפניו משימה שאותה הוא יכול לבצע, מתחילים בליצור “הצלחות קטנות”. מנסים בכל דרך ליצור חוויות הצלחה, להעצימן ובכל פעם לאתגר את הילד קצת יותר.

פועלים ב”כאן ועכשיו”, המטרות הן קצרות טווח, יעדים קרובים ולא שיחות על תעודות ובגרות ועל סוף השנה והעתיד. בשיתוף פעולה עם בית הספר על מנת לבחור במה להתמקד.

לא שומעים הכל – לא תמיד צריך לשמוע הכל, ובודאי שלא תמיד צריך להגיב להכל. פעמים רבות הילד רוטן, זורק הערות, מבטל את הצלחותיו ואתם לא חייבים להגיב.

לא מוותרים – צריך להמשיך בדרך, לחזק, לתמוך ולא לוותר.

כן, לא קלה היא דרכנו ורצופה מכשולים, אך פירות ההצלחה טעימים ומשמחים. כשנפעל מתוך אמונה בעצמנו ובילדינו נזכה לחוות את ההצלחה.