כיצד נמנע מווכחנות

כמעט בכל מפגש עם הורים למתבגרים חוזרות אותם התלונות ותסכול על

דרך התבטאותם של ילדיהם..  “הוא כל הזמן מתווכח”, “לכל דבר יש לה תירוץ” …

“למה הם מתחצפים ..אנחנו לא היינו ככה”.

הוויכוחים  שלרוב חסר תועלת ובעיקר משרתים את הרצון של הנער/ה לברוח מהעניין עצמו.

לעניין הווכחנות יש  סיבות מגוונות רחב אך אגע ב- 2 נקודות

1 – חכמת הבריחה –

חשבתם פעם כמה זה גאוני לריב על ה”איך” במקום לדבר על המהות?

אתם באים עם שאלה או רצון לדבר על משהו מהותי והוא/היא לא רוצים מה הם עושים?

עונים בצורה שלא נראית לכם ( והם יודעים זאת ) ואז אתך שוכחים מהעניין

ומתחיל ויכוח על “למה ככה אתה עונה, למה שוב מתחצף למה תמיד…”

מבחינת הנער\ה המטרה הושגה ואתם מה?

2-  מדברים אל/עם עצמם –

גיל ההתבגרות מהווה שלב של הכרה עם ה”עצמי”.ניסיון ליצור ולבנות דרך משלי ומקומי בעולם.

תהליך לא פשוט מלא בחששות התנגדויות וחוסר בהירות
כל זה נעשה נסתר מהעין ונעשה אי שם בין הלב למוח
פעמים רבות מה שיוצא אתכם ומולכם( ושאר העולם) זה התסכול הפנימי שכלל אינו קשור אליכם.

מה עושים :

מגדירים גבולות של שיח ראוי –

חובה עלינו להתעקש ולתת דוגמא אישית שאפשר להתווכח בלי לחצות קווים ומבלי לפעול בצורה לא מקובלת.

מותר לכעוס, מותר לא להסכים אבל זה צריך להיות בתוך הגבולות המקובלים.

לומדים להקשיב

אל תענו מיד, כאילו על אוטומט, תלמדו להקשיב לעיקר ולהתעלם מהטפל תיקחו את הזמן לפני שאתם נותנים תשובה .

תנו לילד\ה לדבר, לשפוך , להוציא את שעל ליבם, לא תמיד צריך להגיב…לעיתים כל מה שהם רוצים זו הקשבה.

חיבוק ומילה טובה יחסכו הרבה תסכול ויפרקו כעסים מיותרים.

מדברים קצר ולעניין

לעתים יש לנו נטייה לחזור על דברינו (שלא לומר לחפור), השתדלנו להימנע מכך. דברו בקצרה,

ענו פעם אחת בצורה ברורה, כך שתשובתכם תהיה ברורה גם אם הם לא מסכים לה.

לסיכום:

בגיל ההתבגרות הילדים מנסים לבנות את ה”אני” הבוגר הכל תוסס וחי

קל וחומר אצל מתבגרים מאותגרי קשב אצלם הכל מתעצם בעשרות מונים.

לכן עלינו לנסות להיות רגועים (לא תמיד קל), להיות ברורים, עקביים

ולא פחות חשוב גמישים ורגישים, לדעת מתי להתעקש ומתי לשחרר

על מנת ליצור מערכת יחסיים בריאה ואווירה  יותר נעימה .