“אם היית יכול לשנות דבר אחד בחייך, מה היית משנה?” אני מסתכל לתלמיד כיתה ח’ בעיניים.

הוא מחייך וכמעט בלי לחשוב אומר: “שבית הספר יעלם”. 

לידו עומדת נערה, היא מחייכת חיוך של אחת שמאמינה בחלומות ראליים יותר

ואומרת: “אולי שההפסקות יהיו ארוכות יותר, לאורך כל היום, למשל”.

מאחורי משאלת לב הכמוסה, שאם נודה על האמת- אין אחד מאיתנו, שהיא לא הייתה גם משאלתו,

עומד הרצון האמיתי, שבית הספר ישאר, ומה שישתנה בו תהיה הגישה, של המורים, המנהלים,

ההורים וכל המבוגרים האחרים הבאים בשעריו. זוהי נחלת משאלתם של כל הילדים באשר הם,

אצל ילדים עם הפרעת קשב, משאלה זו מועצמת.

בחיי המקצועיים והאישיים פגשתי מאות תלמידים, שאחרי שהם משילים מעצמם את הקלישאות

העדכניות לגילאם ומרשים לעצמם לצולל לתוך הנפש פנימה, האצבע המדוייקת תהיה תמיד סביב התחושה המורכבת,

שמה שרואים בהם זה לאו דווקא את הטוב.  ילדים עם הפרעת קשב חשים בעומק נשמתם

שמה שרואים בהם זה את מה שהם לא או כפי שהם מגדירים זאת את היותם ילדים “רעים”.

התחושה הזו היא לא רק כלפי צוות המורים בבית הספר, אלא גם כלפי ההורים.

כן, הילד שבי מזדהה איתם לגמרי, הילד שבי מבקש לצועק ‘תעצרו את הכל- אני כאן ואני לא רק לא בסדר,

יש בי גם כל כך הרבה טוב ונכון ואפשרי’, אבל הילד שבי, כמו הילד שהם,

לא תמיד מקבל את הבמה ולא תמיד יכול לצעוק את הדבר הזה שבוער בפנים.

כהורים לילדים עם הפרעת קשב חשוב שנלמד לראות את הטוב והנהדר ואותו נעצים,

כשזה יהיה מופנם דיו תחושת הביטחון האישי של הילד תעלה פלאים ואיתה גם המוטיבציה להצליח ולהבליט את מה שכן.

אז איך עושים את זה? איך מבליטים את החיובי ולא את השלילי?

איך מפסיקים לדבר ביקורת והאשמות ומתחילים לדבר בשפה מעצימה?

 

 

שפה יוצרת מציאות– ככל שניתן במה והדגש על מה שלא כך ננציח התנהגות.

כולנו יכולים להכין רשימה מופארת למדי של התנהגויות הקשורות להפרעת הקשב המוציאות אותנו מדעתנו.

שאלו את עצמם האם איזכורן של אותן התנהגויות באמת משנה משהו?

מה ואת מי זה למעשה משרת? מהר מאוד תגלו שזה לא רק שלא משנה דבר אלא להיפך,

מעצים את אותן התנהגויות שליליות.  אז במקום לדבר על מה לא בסדר חשוב

שנסגל לעצמנו שפה חיובית ונתחיל לדבר בשפת היש. לכל אדם יש איסוף יתרונות,

כישרונות וכישורים, תעצימו אותם, תנו להם מקום גדול. לצד זה אמצו לעצמכם שפה המנסה

לפתור בעיות ולא להעצים אותם.  סביר להניח כשהשילד שלכם מצונן אתם לא מאשימים אותו בצינון

וטוענים כלפיו שהוא ילד רע, אלא מציעים לו דרכים שיקלו על הצינון. כך גם בחיים,

במקום להגיד “למה זה תמיד נשפך/נשבר/ אבד לך…” אפשר פשוט להציע דרכים שזה לא יקרה.

במקום להגיד: “למה עוד פעם פטפטת ולא עשית/הכנת/ הספקת”

אפשר לדבר על מה הוא כן הספיק, הכין, השיג, עשה וכו’… ככל שתצמצו את נושאי ה”לא”

ותרחיבו את נושאי ה”כן…” הילד שלכם ילמד להבליט את מה שיש בו וייתן גם הוא מקום מופחת למה שחסר.

לפתח את שריר ההקשבה– שריר ההקשבה הוא אחד השרירים החשובים שיש לנו ואחד המוזנחים.

רובנו עוסקים בהקשבה דרוכה, שזה אומר הקשבה במטרה לענות.

הקשבה אמפטית היא כזו המנקה מעצמה את כל רעשי הרקע ומחשבות פנימיות

ומפנה את תשומת הלב להקשיב לקצב פעימות הלב של ילדנו. כלומר,

ילדים עם הפרעת קשב נכנים בחוש יצירתי גבוהה לפתרון בעיות וקשיים,

ככל שתקשיבו לדרכי הפיתרון שלהם כך תגלו עולם ומלאו. למשל, אם תשאלו מה אתה צריך כדי ללמוד טוב יותר?

תזכו לקבל תשובות מגוונות כמו, אני לומדת בחדר האוכל עם מוזיקה רועשת .

הורה לא קשוב כבר החליט שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא בחדר השינה בלי מוזיקה ואפס גירויים.

כאן נוצר פיצוץ ותחושה של תיסכול על חוסר הבנה ואי הקשבה. הקשיבו. עם הלב ועם הכוונה ליישם את מה שהם חשובים.

להביט להפרעה בעיניים– תלמדו את עצמכם ואת הילדים להביט לקושיי בעיניים,

לתת לו את המקום הראוי לו ולזכור שלכל דבר יש פיתרון ודרך לעקוף ולהקל את הבעיה,

אל תתנו שהפרעת הקשב תנהל את הילדים שלכם, תלמדו אותם לנהל אותה.

דברו עם הצוות– אל תהססו לדבר עם הצוות בבית הספר, הכירו להם את הילד שלכם לעומק,

את ההפרעה הם כבר מכירים- הראו להם מה הוא עוד יודע לעשות,

כיצד הוא יכול לבלוט ולהראות את עצמו במקומות מעצימים ואיך אתם והם יכולים להתגייס לטובת הדבר.